<h1>או"ז הלכ' שבת סימן פ"ד</h1>
<h2>דף נז.</h2>
מתני' לא תצא אשה כו' ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה פירש"י שקולעת בהם את שערה. שבראשה אכולהו קאי אחוטי צמר ואחוטי פשתן נמי. ובגמרא מפרש טעמא מאי דכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא בהם דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד"א ברה"ר ודוקא בחוטי צמר ופשתים אסור לצאת בהם מפני שחוצצין בטבילה אבל בחוטי שיער דלא חייצי שרי לצאת בהם בשבת כדתנן לקמן בפירקין [ס"ד, ע"ב] יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה ובין משל בהמה ופירש"י בחוטי שער שקולעת בהם שערה משום דשער ע"ג שער לא מיהדק ולא חייץ והכי הלכתא כדמוכח בגמ' [נ"ז, ע"ב] דבשיער לא פליגי. מיהו תימ' הואיל וטעמא דלא תצא בחוטי צמר ובחוטי פשתן דהיינו משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו והיכי מצי למישרא להו והא בגודלת שערה מיחייבת חטאת וא"כ סתירה נמי אסירה מדרבנן דכל היכא דאסור הבנין אסורה הסתירה ולכך מפרשים רבותי דלא איירי בחוטים שגודלת בהם דאם החוטים או הרצועות גדילו' וקלועו' בתוך השיער מותר לצאת בהם דליכא למיחש דילמא תסירם משום טבילה דאסור כדפרישי' אלא מתני' דקתני לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה דהיינו שכרוכות סביב שערותיה שכן דרך נשים שכורכות וקושרות בהן בחוזק ומהדקות היטב וכה"ג [הוא] דאסור לצאת בהם בשבת שמא תתירם בשעת טבילה ושמא אין כאן קשר של קיימא הלכך מתירו אפי' בשבת ואפי' בכה"ג יוצאה בחוטי שער משום דלא מיהדקי וכן פירשתי לעיל במלאכה דהבונה [סי' ע"ח אות ב'] דאסירה לסתור קליעותיה בשבת לצורך הטבילה. מיהו נראה בעיני לקיים פירש"י ולפרש דמתני' איירי בחוטי צמר ופשתים ורצועות שקולעת בהם שערה וחיישי' שפיר דילמא תסתור הקליעה דהלכה כרבנן [צ"ד, ע"ב] דלא אסרי קליעה אלא משום שבות וכיון דגודלת לא אסירה אלא מדרבנן סותרת קליעתה שלא על מנת לגדל דילמא שריא לכתחילה אפי' שלא לצורך מצוה דהא דאסרי סותר שלא ע"מ לבנות [היינו כשסותר בנין גמור שהוא מלאכה דאורייתא אבל בכה"ג] שרי אפי' מדרבנן או שמא לכל הפחות יהא מותר לדבר מצוה הילכך אסורה לצאת בהם בשבת אע"פ שקלועות וגדילות בתוך שערותיה. מיהו מפסק שכתבתי במלאכה דהבונה דאסירה לסתור קליעותיה לצורך טבילה איני חוזר בו דדילמא כעין דאורייתא תקון אלא זיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ואם הרצועה הם מעשה אורג בין שהם החוטין והרצועו' קלועות בתוך שערותיה ובין שאינם קלועות בין כך ובין כך מותרת לצאת בהם בשבת דכל שהוא ארוג לא חייץ ולא חיישי' דילמא שריא להם בעת טבילתם. מיהו שאר מלבושי אשה ובגדיה כגון סרבלה ומנעליה ואיזוריה וחלוקיה העליוני' לא אסרי לה לצאת בהם בשבת אע"ג דשמעתא מוכחת דכל מילי דאשה מקפדת להסיר מעליה בעת טבילה דאסור לצאת בהם דאתמר [נ"ז, ע"א] א"ר הונא ברי' דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו ואיכא דאמרי אר"ה בריה דר"י חזינא להו לאחוותא דלא קפדן עלייהו ואמרי' מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא א"ב דטניפן להך לישנ' דאמר כל שהו' אריג לא גזרו ביה (והכי) [הני] נמי אריג הוא להך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו פירש"י דמיטנפי שניטנפו הך תיכי בטיט. הא נמי אריג הוא והא קאמר דלא גזרו בהם כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדו משמע דודאי אי קפדו ליטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהם בשבת ואע"ג דלענין אהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהם כו' עכ"ל וזה הלשון תופס רש"י עיקר ולא כפי' רבותיו שפירשו הך קפידא לענין חציצה א"כ כל הבגדים אסורין שעל כלם מקפדת להסירם מעליה בשעת טבילה כדי שלא יטנפו במי' מיהו לאו מילת' הוא דדוק' גבי רצועות שייך האי טעמא מפני שאינו נוח לה לישב שם במקום שטבלה ולגדל שערותיה הילכך איכא למיחש דילמא מתיא להו ד"א ברה"ר ולאו אדעתה אבל שאר בגדיה ודאי אינה זזה עד שלובשתם וחוגרת אזור מתניה וליכא למיחש ולא מידי ותו נ"ב דכל מה דאסרי' בחוטין דמתני' דילמא אתיא לאתויינהו ארבע אמות בר"ה היינו משום שאסורה לגדל שערותי' בשבת ובודאי אתיא לאתויינהו אבל שאר בגדים שיכולה ללובשן לא חיישינן כלל מיהו אם החוטים ניטנפו ומלוכלכים אפי' [הם] ארוגים ואפי' הם חוטי שיער אסורה לצא' בהם אע"פ שאינם חוצצים דדילמא הלכה כי האי לישנא דבקפידא תליא מילתא והרי היא מקפדת ומסירתם ואתי' לאתויינהו. ואין לחלק בין אשה שלא הגיע עת טבילתה לאשה שהגיע עת טבילתה דכל מקום שאסרו חכמים אסרו אפי' ביודעת שלא הגיע עת טבילתה כדי שלא תצא בעת טבילתה ותו דטבילת שאר טומאות בכל יום שייכא ותנן [ס"ה, ע"א] הבנות [קטנות] יוצאות בחוטים פירש"י הבנות קטנות שמנקבות את אזניהן ואין עושין להם נזמים עד שיגדלו ונותנים חוטים או קיסמין באזניהן [שלא יסתמו] אזניהן לוי"ה. ואפי' בקסמין שבאזניהם רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולאו משוי הוא ויש מרבותי מפרשי' חוטין שקולעת בהם שערה דאסרו גבי גדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיח' בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכי טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נידות נמי שכיחא בהו כדתניא [נדה ל"ב, ע"א] מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי אחוטי הראש לא שייך למתני אפי' בקסמין עכ"ל מיהו בירושלמי [במה אשה הלכה ה'] מוכח לכאורה כלשון שני דמסיק חנן בר אימי אמר קומי רב יהודה בשם מנשה בר ירמיה ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקנה ולא זקינה בשל ילדה ופריך והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב [יהודה] אפי' כרוך על צוארה פי' ומסתמא אותם חוטין של זקנה דאין לבת שהיא קטנה כל כך חוטין גדולים שתגדל בהם שערה דההיא דחנן בר אמי אגיד[ו]ל שיער איתאמרא כדמוכחא גמרא דידן [ס"ד, ע"ב] ומשני רבי שמואל בשם רבי זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוט לשערה יוצאת ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה. וגם ממאי דמסיק אפי' כרוך על צוארה משמע דלא איירי בחוטי אזנים אלא בחוטי הראש מיהו הא דתנן הבנות יוצאות בחוטין אם הן צבועין אסורות כדאמ' אבוה דשמואל לא שביק לבנתיה דנפקן בחוטי ופרכינן והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ושנינן אבוה דשמואל צבועין היו פי' וחייש למישלף ואחויי וההיא דתנינן ואפי' בקסמין שבאזניהם אמרי' בירושלמי [שם הלכה ו'] גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית כו' אבין בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עליך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם וצ"ע בירושלמי אחר וההוא דירושלמי גבי הבנות יוצא[ו]ת בחוטים דא"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה היינו דרב הונא דגמ' דידן [נ"ז, ע"א] דא"ר הונא וכולן בראשי הבנות שנינו כלומר הא דקתני במתני' ולא ברצועה שבראשי הבנות לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי ופירש רב יוסף דהיינו טעמא דרב הונא לפי שאין האשה חונקת א"ע להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפין הילכך לא חייצי ומותרת לצאת בהם בשבת בין בשל צמר בין בשל פשתן בין ברצועות דהואיל ואינה חונקת עצמה ואינה מהדקת היטב לא חייצי דאי מתרמיא לה טבילה לא שריא להו אלא טובלת כך והם עליה והא דתניא הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהם אוקמה רבינא דבקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע וניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר פירש"י זצ"ל דהיינו בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מן האוכל שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כמו שעושין למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללהו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת בו את עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה מזיקתה עכ"ל והלכך חייצא ואסור לצאת בו בשבת מפני שצריכה להתיר בשעת טבילה ואינו כ"כ נוח ללובשו כשאר המלבוש ואיכא למיחש דילמא אתי' לאתויי ד"א בר"ה. וכתב ריב"א נראה בעיני כמו שפירש ר' אליעזר כל קטלא דהכא של מתכות הוא דבכל מקום עם כלי מתכות נישנית והוא של חוליות ומחורזין החוליות בחוט ותולה בצוארה ופעמים שהחוליות של כסף ושל זהב ופעמים שהם של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית ואותה קטלא אינה מקבלת טומאה אלא א"כ החוט של מתכת והכי תנן במס' כלים [פי"א, מ"ח] קטלא שחולי' שלה של מתכת בחוט של פשתן ושל צמר נפסק [החוט] החוליות טמאות שכאו"א כלי בפני עצמו חוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית נשתברו החוליות והחוט בפני עצמו קיים טמא ולפי שהחוליות גסין ורחבין אין מזיק לה אם היא חונקת א"ע והכי תניא בתוספתא דמקואות השירים והנזמים והקטלאות והטבעות הוצין חוצצין ורפין אין חוצצין והוצין זה א"י מהו אבל לפי הענין נראה שהוא לשון מהודקין עכ"ל וקטלא דהכא היינו קטלא דמתני' כדתנן לא בקטלא ולא בנזמים ואמרי' בגמ' [נ"ט, ע"ב] מאי קטלא מנקטי פארי ופירש"י התם כדפי' כאן אלא שהוסיף לקמן ואמר י"מ כעין חצי עגול עשוי כמין כלבוס כזה \ ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע את צוארה והוא של זהב לויה עכ"ל וכן מוכח בערוך [בערך קטל] דשל מתכות הוא וכתב חח ונזם תרגום ירושלמי קטלין וקדשין כתרגום ירושלמי ונקרב את קרבן ה' קטלין מן אדרעין ובפ"ה במעילה [י"ח, ע"א] נתנה קטלא בצוארה. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה דיכול להיות דהא דאסרו לצאת בחוטי צמר ובחוטי שיער ורצועות שבראשי הבנות בשבת [שאינן תכשיט אלא כמו מלבוש] ואסרי משום דילמא מתרמיא לה טבילה בשבת וצריכה להסירם משום חציצה או משום טינוף ומייתי לה ד"א לדידן דלית לן רה"ר גמורה שרי דאל"כ טבעת שבאצבעה תהא אסורה דהא מיהדק וחייץ כדאיתא (במס') [בתוספתא] מקואות ולדידן ליתסר אלא כיון שאין לנו רשות הרבים גמורה מותרת עכ"ל.
מתני' ולא בטוטפות ולא בסרביטין בזמן שאינם תפורין פירש"י בזמן שאינם תפורין עם השבכה הקרוי קופיא אבל תפורין ליכא למיחש לאתויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה את כל שערה. ופי' רב יהודה משמי' דאביי בגמ' [ע"ב] דטוטפות היינו אפזייני היינו טס של זהב שעושין לשום על פדחת דהיינו מה שקורין לנ"ה ואמרי' בגמ' איזוהי טוטפות ואיזוהי סרביטין וא"ר אבהו טוטפות המוקפות לה מאוזן לאוזן סרביטין המגיעין לה עד לחיין פירש"י על ראשה כורכתו ותולה על לחייה מיכן ומיכן. הא למדת דאסור לצאת בשבת בתכשיט שקורין לנ"ה ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו. א"ר הונא עניות עושות אותן של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף וזהב. ומיהו איני מבין היטב דאפי' תפורה בשבכה מה מועיל דאכתי שלפה ומחויא דהא אית לה כבול למטה מן השבכה.
מתני' ולא בעיר של זהב ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י עיר של זהב כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר. משמע שרוצה לומר שאין נושקא ממש וכפ"ז לא היה קשה מכוליאר [ס"ב, ע"א] דההיא נושקא ממש היא. מיהו רבותי' אינן חולקין בזה הענין אלא אינו נראה להם פירוש זה דתנן ולא בכוליאר ולא בצלוחית של פליטון ולא בכובלת ואם יצאה חייב חטאת דר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פליטון אבל בכוליאר גם לחכמים חייב חטאת ואמרי' בגמ' מאי כוליאר א"ר מכבנתא ופירש"י מכבנתא נושק"א על שם שמכבנה וקושרת מפתחי חלוקה ובמתני' קתני גבי עיר של זהב דאינה חייב בה חטאת אלמא דלאו היינו נושקא ור"ת היה מפרש דמכבנתא היינו צעיף משונה (והצעיפים) [והצניפות] והרדידים [ישעיה ג', כ"ג] מתורגם וכביניתא וכפי זה היה פירש"י [מתקיים] דעיר של זהב היינו נושקא. מיהו לא משמע הכי פרק מי שהחשיך [קנ"ו, ע"ב] גבי ברתיה דר"ע שקלתה מכבנתה איתרמי בעינא דחויא א"כ יש לה מחט שנועץ בעין הנחש והיינו נושקא בלע"ז מיהו רש"י פי' התם למכבנתה אשפינגלא [בלע"ז נושקא] של זהב שיש כמין (זהב) [טס] בראשה וביומא נמי גבי פייס [כ"ה, ע"א] אמר מקיפין בכוליאר משמע שהיא עגולה ובערך בכליאר כתב פי' מכבנתא ודומה למכחול וראשו אחד דומה לסירה שאורגת בה תכשיטין הנותנת כנגד פניה וכמעשה דר"ע במי שהחשיך שקלתה למכבנתה ומיתרמיא בעינא [דחויא] א"כ לפי' זה אסו' להוליך בשבת בת נפש שקורי' בל' כנען זפונא ובל"א וורשפן. ובתי הנפש דישעיה [ג', כ'] אמרי' בירושלמי פ' במה אשה [הלכה ד'] תירגם עקילס אסטומובריאה דבר הניתן על בית הנפש משמע שהוא תכשיט וכן נמי הא דכתיב [שם] הטבעות ונזמי האף מפרש בירושלמי [שם] דבר שהוא נתון ע"ג החוטם הרי כל אילו תכשיטים הם מיהו בשבת לא תצא בהם משום דילמא שלפה ומחויא מיהו ה"ר יוסף קרא זצ"ל פי' בתי הנפש נושק"לי. ולאילו פירושים היה מתקיים פירש"י שפירש עיר של זהב כמין נושקא. מיהו לא נהירא פירושו מדאמ' בגמ' [נ"ט, ע"א] מאי עיר של זהב ארבב"ח אר"י ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו והיינו מה שמוליכין סביב הראש כעין עטרה כדאמרי' פ' בתרא דסוטה [מ"ט, ע"א] גזרו על עטרות כלות ומפרש בגמ' [שם ע"ב] ירושלים דדהבא ולכלות דוקא אסרו דומיא דאפר מקלה שבראש חתנים אבל לשאר נשים שאינם כלות שרי בחול אבל בשבת אסור דילמא משלפא ומחויא ולכלות נמי דאסור בחול היינו כולו של זהב או כולו של כסף כדקתני ירושלים דדהבא אבל משי מצויר בזהב שרי. ודוק' לכלות אבל לחתנים אפי' של ורד והדס [אסור] כההיא דפ"ק דגיטין [ז', ע"א] דאשכחיה רבינא למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסיר המצנפת כו' א"ל דומיא דכהן גדול בגברי כו' חתנים דומיא [דמצנפת] דכהן גדול [דההיא כעין אפריון טלמא בלע"ז] ועשויות מורד והדס. אבל של קנים [וחילת] מותר כדמוכח פרק בתרא דסוטה [שם]. וכן נוהגים בצרפת הלכך נושקא חייבין עליהם חטאת דלאו תכשיט הוא ובעיר של זהב דהיינו עטרה פטור אבל אסור וכתב הרב רבי ברוך ברבי יצחק בסה"ת דאם אותה נושקא סוגרת בה מפתחי חלוקה מותר והוי תכשיט וגם לא גזרי' בה דילמא שלפה ומחויא דא"כ תתגלה בשרה כמו מפתח של זהב דאמר בירושלמי דהוי תכשיט וגם לא גזרינן בה דילמא שלפא לאיש [ואם תקועה בשלשלת כסף או זהב ומכנסת ראשה בתוך השלשלת של זהב יכול להיות שמותר כיון שהשלשלת לבדה תכשיט היא] אבל תלויה בחוטי משי או בלולאות וגם אינה סוגרת בה מפתחי חלוקה בהכי מיירי מתני' דחייב חטאת דאין כאן רק הנושק"א בלע"ז ואינה תכשיט והוא משוי [שהוא] להראות עושר בעלמא. וצ"ע אם ימצאו בירור דבר והיתר פשוט לנושק"א בשום ענין אפי' סוגרת חלוקה ואפי' תקועה בשלשלת זהב או כסף דשמא בהכי נמי חייבת חטאת ושמא מותר גמור עד כאן לשונו. ונ"ל אני המחבר דנושקא וכל דבר שאינו תכשיט אע"פ דסוגרת בה מפתחי חלוקה אעפ"כ אסור דהא כוליאר לכ"ע חייבת חטאת ואמרי' מאי כוליאר ואמר רב מכבנתא ופרש"י נושקא ע"ש שמכבנת וקושרת מפתחי חלוק' אלמא אע"ג דקושרת מפתחי חלוק אפ"ה חייבת חטאת וגבי קטלא אמר לא תצא ופירש"י שאוחזת בו מפתחי חלוקה אפ"ה אסור אבל מה שפירש שאם היא מחוברת לשלשלת דשרי זה יכול להיות כדפרי' (לעיל) [להלן נ"ז, ע"ב] דכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ובארץ רינוס נוהגות הנשים לצאת במפתחות של כסף לר"ה בשבת ותולות אותם על צואריהם בחוט וסוגרות בהם התיבה ובעבור כן נוהגים בהם [היתר] וגם נשי רבותי שבריינוס ראיתי נוהגות כן ואין מוחה אלא שמורים להיתר ובעיני אני המחבר נראה לאיסור כדאמרי' בירושלמי פ' במה אשה [סוף הל"א] והאיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינה מן הדה ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה הא למדת דכל דבר שאינו תכשיט שאע"פ שעשאו לשם תכשיט אפ"ה אסור. ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפרי'. ירושלמי [שם] לא בעיר של זהב רב יהודה [אמר] ירושלים דדהבא רבנן דקיסרין אמרין פרוסטוק טקלין מעשה בר"ע שעשה לאשתו עיר של זהב חמתיה אתתיה דר"ג וקניית בה אתת ואמרת קומי בעלה אמר לה הכן הוית עבדת לי כמה דהוות עבדה ליה דהות מזבנא מקליעתא דשערא ויהבה ליה והוא לעי באורייתא.
<h2>דף נז:</h2>
מתני' לא בכבול לר"ה פי' אבל לחצר שרי וכל הנזכרין למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזרו בהו שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפר' לקמיה בפרקין שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה ולקמן אפרש איך נשים שלנו האידנא יוצאות בתכשיטים שלהם. אתמר רב אמר כיפה של צמר תנן פי' כמין כובע שתחת השבכה דמקרי כבול ומתקשטת בו ואסורה לצאת בו דחיישי' דילמא שלפה ושומטתה מתחת השבכה ואינה מגלה שערה וכ"ש כבלא דעבדא והיינו חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד שביזוי הוא לו ואתי למשלפיה שלא יהא נראה לעולם ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי והלכה כרב דקיי"ל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי ותו דא"ר אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר ותניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר רשב"א אומר אף בכבול לרה"ר כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו למעלה מן השבכה אין יוצאין בו מכלל דת"ק שרי למטה מן השבכה וש"מ דכבול היינו כיפה של צמר דהיינו כרב וכן פסק ה"ר יצחק אלפס דהלכה כרב הלכך כיפה של צמר שהיא תחת השבכה אסירא ושבכה עצמ' שריא דהא שריא אפי' טוטפות וסרביטין כשהן קבועין בה ואסטמ' נמי שרי' כת"ק דתניא יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר ות"ר שלשה דברים נאמרו באסטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאין בנגעים ואין יוצאין בה לר"ה הא בחצר ש"ד ואמרי' מאי אסטמא וא"ר אבהו בזייני מאי בזייני אמר אביי כליא פרוחי פירש"י מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקילעה ראשה וכסתן יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שם שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגרתו לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה כליא מונעת אותן שערות מלצאת עכ"ל והר"י אלפס כתב פי' כיפה של צמר (דוושי) חוטי דעמרא דגדילן ועבידן כי הוצא ורחב בשתי אצבעות שיעור ציץ כדאמ' ס"פ ראשית הגז כיפה של צמר הי' מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת כליא פרוחי פי' מטלית שתולין בה חוטי של מיני צבעונין כגון קלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטורדו ומצטערת עכ"ל וכ"פ בערך כיפה וכליא פרוחי פי' בערך כל כמו פי' אלפס ובערך אסטמ' כתב אסטמא מין תכשיט לא של כסף ולא של זהב הוא אלא של מיני צבעונין ואבנים טובות ומרגליות קבועין בה ומטילה אותה על ראשה כדאמ' בגמ' דבמה אשה יוצאה ויש ספרים שכתוב בהם אצטמא עכ"ל ולענין חותמות של עבדים מסקנא דאי עבד הוא לנפשיה יוצא בו לחצר אבל לא לרה"ר דזימנין דמתבייש ושקיל ומייתי ליה ד"א ברה"ר ואי עביד ליה רבו יוצא בו אף לר"ה דאגב דאימת רביה איכא עליה לא שקיל ליה ואי מפסיק לא מייתי לי' לבית אדונו דלא קפיד עלויה בד"א בחותמו שבצוארו אבל בחותמו שבכסותו אסור דזימנין דמיפסק ומירתת ומקפל ליה ומחית על כתפיה כדרב יצחק בר יוסף דאר"י בר יוסף א"ר יוחנן כל היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וה"מ בחותמות של טיט אבל בחותמות של מתכות אע"ג דעביד ליה רבו אל יצא בו לרה"ר דילמא מפסיק ואתי לאתויי לבית אדוניו דהא רביה קפיד עלויה והואיל ועבד יוצא בו כל השבוע הו"ל כמלבוש ולא מתסר עליה משום משוי מיהו הואיל ולגנאי שלו הוא אינו לא תכשיט ולא כלי גמור לקבל טומאה. וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים כי כן גזרו על כל היהודים בעת ההיא וזהו כמו חותם שעשה לו רבו דלא שקיל ליה ואי מיפסיק לא מייתי ליה והיינו יוצאים בהם לרה"ר ויש שהיו תפורים בבגד לגמרי והנהו שרי כדאמרי' גבי זוג שבכסותו הב"ע [דמיחא] ביה מימחא ויש שהיו עושין אופן מן הקלף ותופרין אותו במחט לבגד ויוצאים בו בשבת וזהו כמו חותם העבד שעשה לו רבו דשרי הואיל ויוצא בו כל ימות השבוע ומורי ה"ר שמשון מכוסי זצ"ל הי' דן להתיר מפני שהאופנים מחוברים לכסות כדאמ' בירושלמי דפרקין [ה"ב] בעון קומי ר' יונתן מהו מיפק בההוא מונקייה א"ל משום תכשיט אי משום תכשיט הי' לו לדניאל לאסור והמניכא די דהבא על צואריה אי משום משוי [בשבת] נימר כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות הא למדת דאפי' דבר שהוא משוי כשהוא מחובר לכסות מותר לצאת בו.
<h2>דף נט:</h2>
כלילא רב אסר ושמואל שרי פירש"י כלילא על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס של זהב שקורין לימא ויש שעשוי ממשי טווי עם הזהב שקורין פרייש עכ"ל והיינו אפזייני דלעיל [נ"ז, ע"ב] ושמא קצת הם משונים זה מזה להכי קרי להו לעיל אפזייני והכא כלילא ואסיקנא דאניסכא כ"ע ל"פ דאסור פרש"י (שם) [טס] העשוי כלו מנסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך דאסור דמגו דחשיב גזירה דילמא שלפה ומחויא כ"פ דארוקתא שהוא רצועה מצויורת באבנים [טובות] וזהב מר סבר ארוקתא עיקר ולא חשיב להו ולא מחויא ומ"ס דאניסכא עיקר ומחויא לה רב אשי מתני לה לקולא בארוקתא כ"ע כו' אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחויא והאי לישנא בתרא עיקר דא"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפי' אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי ופירש"י אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתייהו בדניסכא אבל בארוקת' מודה רב ואיכא לאוקומי לדידך בארוקתא הילכך בארוקתא שרי בדניסכא אסור דרב ושמואל הלכתא כרב [באיסורי] ביש בכור [מ"ט, ע"ב] ובהמפלת [כ"ד, ע"ב] והא דדריש לוי בנהרדעא כלילא שרי וכן נמי הא דדרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי היינו בדארוקתא ולמעוטי מלישנא קמא דאסיקנא דרב אסר בארוקתא מיהו ה"מ בזמן שאינם תפורים בשבכה אבל אם הם תפורים אפי' בדאניסכא נמי שרי כך נ"ב אני המחבר. מיהו ממאי דא"ל לרב גברא רבא אתא ממערבא ודריש כלילא שרי משמע דבאניסכא שרי דאי בדארוקתא הא רב נמי שרי ושמואל נמי שרי ומדנפקי מנהרדעא עשרים וארבעה כלילי ובמחוזא תמני סרי כלילי הרי משמע דהכי הלכתא דבדאניסכא נמי שרי ושמא לאו היינו אפזייני דלעיל. ובאלפס כתב אמרו ליה לרב גברא רבא (קריבא) [אריכא] אתא ממערבא ודרש כלילי שרי וכן הלכה פי' נסכא חוט כלומר חוט שהן חתיכות נקובות ומכניסין בהן חוט להעמידן ופי' רקתא כגון מטלית שאותן חתיכות קבועות על מטלית עכ"ל וכ"כ בערוך בערך נסכא על נסכא מלשון מסכת רוקתא מטלית.
אמר (מר) [רב] יהודה (א"ר ששת) [אמר שמואל] קמרא שרי פירש"י אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה ומשבצות זהב ואבנים קבועות בה. א"ד דארוקתא וא"ר ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת פי' דהוה תכשיט דשריא ולמשלף ואחוויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו. וא"ד דאניסכא פי' נמי שרי וא"ר ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים פי' שעשוי כולו דנסכא וכל ישראל בני מלכים וראוין להם וכתב הר"י אלפס קמרא והוא חגור של מתנים ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא וכיון דאניסכא שרי לל"ב כ"ש דארוקתא והלכה כל"ב עכ"ל מיהו צ"ע בההיא דהמקבל [קי"ג, ע"ב] וכל ישראל בני מלכים דקיימי בשיטה. א"ל רבינא לרב אשי קמרא עלוי המיינא מאי א"ל תרי המייני קאמרת פירש"י הא ודאי משוי הוא ואסור לשון תלמידי רבי' יצחק בר' יהודה נ"ע ורבי' הלוי מצאתי בתלמידיו מותר והראשון נ"ל משום דגבי הצלת דליקה מנינן לדר"י שמונה עשר כלים והתם חד חגורה הוא דמנינן פ' כל כתבי הקודש [ק"כ, ע"א] ואי שני חגורות שרו לכתחילה נמני התם תרי עכ"ל. ופירשו רבותי' דהא דהכריע רש"י היינו דוקא בשתי חגורות זו על גב זו (כנגד) [בבגד] אחד אבל שתי חגורות בשתי בגדים מותר שכן דרך הנשים והזקנים לעשות כן וראיה לדבר מההיא דכל כתבי הקודש [שם] דמני בי"ח כלים פונדא ופי' רש"י דהיינו אזור מעל מדיו והדר חשיב חלוק חגור ופירש"י על חלוקו מבפנים הלכך לא אסרי' שתי חגורות אלא דוקא זו ע"ז בבגד אחד משום דאין דרך בני אדם לחגור בו ובטלה דעתו אצל כל אדם אבל שני כובעין מותר שכן דרך כל בנ"א וכן מותר ליתן אלמונץ על הראש ולהשים עליו הכובע שכן נוהגים בנ"א גם בחול וכבר נהגו בדבר זה להתיר בכל מקומות וכן הלכתא להיתר מיהו לפי דקדוק רש"י שהכריע לאיסור גבי תרי המייני משום דלא מני בי"ח כלים אלא חגור אחד הוה משמע לאסור שני כובעים דלא מני נמי בי"ח כלים אלא כובע אחד מיהו כבר נהגו להיתר.
אמר רב (אסי) [אשי] האי רסוקייא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסור פירש"י חגורה של חתיכת מעיל רחבה. אי אית ליה מפרחיית' רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו. שרי דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא מישתריא קטריה ונפל ואתי לאתויי. מפרחייתא קורין אותו טרק עכ"ל והר"י אלפס כתב ריסיקא חגור של עור ונקרא בלשון ישמעאל מנטק"א אי אית ליה מפרחייתא שהן כעין סנביטין ה"ז הוא תכשיט ומותר לצאת בו ואי לא נעשה כמשוי ואסור עכ"ל. ובערך נסכא כתב ריסיקא פי' חגור של עור חתיכה שהן כזרת זרת יוצאות ועודפות ממנו לימינו ולשמאלו ולאחוריו תכשיט הוא ושרי ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי עד כאן לשונו.
מתני' ולא בנזמים ואם יצאתה אינה חייבת חטאת ואמר בגמ' נזמים נזמי האף פירש"י אבל נזמי האוזן מותרין לכתחילה דטריחא לה מילתא למשלף ואחווי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה עכ"ל משמע שרוצ' לומר שבקישוריה שקושרת בהם את ראשה מכוסות גם אזניה הלכך לא שלפה ומחויא אבל כשאין אזניה מכוסות בקישוריה אסור משום דשלפה ומחויא א"כ בארץ כנען שהנשים מוליכות טבעות באזניהן ואזניהן נקובות ומכנסת בהן טבעות בריוח ומוציאה כשתרצה ואין אזניהם מכוסות לאו שפיר עבדי ושמא נזמים דמתניתין כה"ג נמי איירי ובירושלמי [ה"ד] קאמר נזמי האף דבר שהוא נתון ע"ג החוטם ולא קאי אמתני' אלא אהא דכתיב בישעיה [ג', כ"א] הטבעות ונזמי האף. ואין לדמות לזגין דתנן [ס"ו, ע"ב] ובני מלכים בזגין וכל אדם כו' התם מיירי באנשים ודילמא גבי אנשים לא שלפי ומחוי ותו דילמא התם קישוריה בזה הענין דליכא למיחש למישלף ואחויי וקמ"ל דלאו משוי הוא.
מתני' ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצתה אינה חייבת חטאת הא [יש עליה חותם חייבת אלמא] לאו תכשיט הוא ורמינהו תכשיטי נשים טמאין ואלו הן תכשיטי נשים קטלאות ונזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם כו' עד [ס', ע"א] רבא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה והלכה כרבא ורנב"י נמי אית ליה דרבא כדפירש"י במילתיה דכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם קאי והיינו דתנן [ס"ב, ע"א] לא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת ולעיל גבי אין עליה חותם תני אינה חייבת חטאת וקאמר עולא וחילופייהו באיש ופירש"י דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם אם יצא חייב חטאת ובמסקנא נמי רבא מפרש טעמא דעולא הלכך נרא' בעיני דא' טבעת שיש עליה חות' וא' טבע' שאין עליה חותם אח' (האשה) [האיש] ואח' האשה אסורי' לצאת בשניה' אלא שהאיש חייב חטאת על שאין עליה חותם ופטור על יש עליה והאשה חייבת חטאת על יש עליה חותם ופטורה על שאין עליה וכן פר"ח לאסורא בשניהם. אבל ר"ת פי' דחילופין דעולא לא קאי אלא אחיוב חטאת כדפרישית ואשה ודאי אסורה אפי' באין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה משום דילמא שלפה ומחויא אבל האיש ביש עליה חותם שרי לצאת בה בר"ה ולא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי וראיה לדבר דאמר גבי קמיע [ס"א, ע"א] ולא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא יוצא(ת) בשיר ובטבעת לכתחילה וכן בירוש' [ה"א] אמר תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא מתוך שהנשים שחצניו' הן מתירתן להראותן לחבירתה ומהלכת בהן ד"א משמע אבל אנשים שאינם שחצנים מותרים לכתחילה כמו אנשי ירושלי' אנשי שחץ היו בעלי גסות. וקשה על דבריו דבירוש' [שם] אמ' ירד ר"ג ומטייל בחצר במפתח של זהב [בידו בשבת] וגערו בו חביריו משום תכשיט אלמא תכשיט אסור מדרבנן לאיש וי"ל דגערו בו משום דאדם חשוב שאני והיה לו להחמיר ע"ע א"נ היה המפתח משוי ולא תכשיט ור"ג בחצר טילטל וגערו בו משום שנראה תכשיט ויסברו העולם דמשום תכשיט נפק וה"ה ברה"ר אתי למישרי דל"ג באיש [דילמא] שליף ומחוי והרי הוא משוי ולא תכשיט ואסור. מיהו אין נראה בעיני זה החילוק אלא כדפרישית לאיסור כך נ"ב וראיה לדבר מירושלמי לאיסור דהכי אמרי' בירוש' פ' במה אשה [שם] והאיש ע"י שאינו שחץ מותר פי' נרצה לומר הואיל ואין הגאוה מצויה באנשים כבנשים שלא גזרו עליהם דילמא שליף ומחוי ומסיק נשמעינה מן הדא כלומר ממעשה הזה תדע אם גזרו גם על האיש אם לאו דר"ג בריבי ירד לטייל בחצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה הא למדת דגם על האיש גזרו ואמרי' נמי בירושלמי פ' במה אשה [הלכה ה'] ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעי מחזריתיה בשבתא וגערו בו חביריו משו' תכשיט ועוד אמרי' פ' במה אשה [הלכה ב'] גמ' איזהי קמיע מומחה בעון קומי ר' יונתן מהו מיפק בההוא מונקייה א"ל משום תכשיט פי' ואסור וקא מהדר ליה אם משום תכשיט היה לו לדניאל לוסר והמניכא די דהבא על צוארי' אי משום משוי בשבת נימר כל המחובר לכסות הרי היא ככסות.
<h2>דף ס.</h2>
מתני' ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י אשפינגל"א ואם יצתה אינה חייבת חטאת דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא שלפה ומחויא ואמרי' בגמ' למאי חזיא פי' למאי חזי לתכשיט דקתני אינה חייב' חטאת ותרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה פי' חולקת לכאן ולכאן באמצע ראשה נמי שקורין בלשון כנען פוטי"ץ ובשבת למאי חזיא פי' הרי בשבת אינה מחלקת שערה ואמאי אצטריך למיתני דלא תצא בו הרי אינו ראוי לה כלל ומשנינן הכא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה פירש"י [טס] של זהב יש לה על ראשה הא' והשני הוי עוקץ בחול חולקת שערה בעוקץ ובשבת תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה הב' מונח על פדחתה עכ"ל. למדנו מיכן דאסור לנשים לחלוק שערותיהם בשבת ולעשות פוטי"ץ וכדפרישית לעיל באב מלאכה דהבונה בההיא דהפוקסת ומשמע נמי מהכא דמחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתם דאסור.
מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. גזירת סנדל לעולם נוהגת כדאמר בירושל' [ה"ב] ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד [ב"ד] ובטלה ומיכן יש ללמוד שכל דבר שגזרו עליו רבנן משום דבר אחד אע"פ שבטל אותו דבר דאגביה גזרו אפילו הכי הגזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל.
מתני' לא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת ואמרי' בגמ' [ס"ב, ע"א] שריון זרדא פי' בערוך שריון העשוי מן טבעו' (כ"ת) קטנות קורין בל' ישמעאל זרד. קסדא א"ר (סטרתא) [סנוארתה] פירש"י כובע עור תחת כובע המתכת. מגפיים ארבב"ח פזמקי פירש"י אנפילאות של ברזל במלחמה. בהני מודו רבנן דלא מיחייב חטאת דהני דרך מלבוש הם יותר מאלה ורומח ותריס ותנן לקמן [ס"ג, ע"א] ולא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת ר"א אומר תכשיטין הן לו וחכ"א אינם אלא לגנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים וכו' והלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דר"א שמותי מדב"ש הוא הלכך אחינו שבביה"ם לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם בערב שבת מיהו כשפעמים יריאים ושומרים את העיר שמא אז מותר כההיא דפ' מי שהוציאוהו בעירובין [מ"ה, ע"א] דאמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהן את השבת בד"א שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר [אפי'] לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת וטעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפי' אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמ' גבי קמיע [ס"א, ע"א] שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים.
<h2>דף סא.</h2>
מתני' ולא ביחיד בזמן שאינו ברגלו מכה. ירושלמי [ה"ב] א"ר בא מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני נפסק סנדליה ותלאו בית שחיו ובשם (רבותא) [רבותיו] פירש"י זצ"ל דילמא מחייכי עליה ושקיל ושליף ליה וממטי ליה בידיה בשכחת שבת. ואמרי' בגמרא הא יש עליה מכה נפיק בהי מנייהו נפיק א"ר הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד פירש"י שלא ינגף ביתידות הדרכים כו' משום מכה ודיו בזה לבדה וללשון רבותי א"נ מחכו עליה דלא חזי לה למכה לא שליף ליה דמצטער ביתדות הדרכים משום מכה עכ"ל וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה אלמא קסב' לשום תענוג עביד פירש"י אדם אסטניס ורך ומכירין בו מתוך מעשיו שנעל רגלו אחת שהוא אסטניס וזו מכתה מוכחת עליה (ומיכון) [ומבינין] שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכו עליה עכ"ל וקיי"ל כרב הונא דר' יוחנן קאי כותיה כדאמר [שם] ואף ר"י סבר לה להא דרב הונא ואע"ג דדחינן לה לא קיי"ל כי ההיא דחויא ואמרי' בירושלמי [שם] על איזה מהם הוא נותן שמואל אמר על אותה שאין בה מכה [הוא נותן] אם אומר אתה על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר ליה דלא יתן על חוריתה ר' יוחנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן שמעון בר בא הוה משתמש קומי ר' יוחנן והוה מושיט ליה סנדלו כהדה דתני בדרך הארץ כשהוא נועל נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין א"ל ר"י בבלייה לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושים כן אלא כשהוא נועל נועל [של שמאל] ואח"כ נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה הדה אמרה על אותה שיש בה מכה הוא נותן ע"כ לשון הירושלמי דהיינו כלישנא קמא דר' יוחנן כרב הונא סבירא ליה הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דילמא מחייכו עליה ואתי לאתויי ואם יש ברגלו מכה נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שהאחרת יחיפה מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיי"ל דמנעל לשום צער עביד פי' להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפי' בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בע"פ [קי"ג, ע"ב] שבעה דמנודים לשמים וחדא מנייהו המונע מנעלים מרגליו ומצאתי בויקרא רבה פ' וזאת תהיה תורת המצורע בסופה [פ' י"ט] בפרשת ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה [רומי] נזקים ובשפלות ידים ידלף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלף הבית יעלה גופו חטטין הא למדת דצריך אדם לכסות כל גופו, [ואין להעמיד טענה זו באשה] דאח"כ מסיק ר' כהן פתר קריא באשה ע"י שהאשה הזאת מתעצלת מלכסות א"ע כראוי ימך המקרה [הה"ד] וגלה את ערותה את מקורה הערה כו' ובשפלות ידים ע"י שהאשה משתפלת מלבדוק א"ע בעונתה [ידלף הבית] הרי היא מתרבה בנידתה [הה"ד] ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים מכלל דת"ק באיש מיירי ודריש דאבעיא ליה לכסויי כל גופו.
<h2>דף סב.</h2>
מתני' ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחי' של (פייטלון) [פלייטון] ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של [פלייטון] פירש"י (פייטלון) [פלייטון] בלשמ"ן מישחא דאפרסמא ובגמ' אמר כובלת א"ר (יוסף) חומרתא דפילון וכן א"ר אסי חומרתא דפילון וכו' פירש"י קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלעז בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענתו עליה ורבנן [סברי] תכשיט הוא הלכך אם יצתה פטורה ומיהו לכתחילה לא תצא דילמא שלפא ומחויא עכ"ל הלכך אסור לצאת בחומרתא דפילון ובצלוחית של [פלייטון] ולית הילכת' כר"א דאמר יוצאה אשה בכובלת לכתחילה בשבת ולקמן [ס"ה, ע"א] אמר אביי ר' ור"א ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאיתויי ופר"ח התם נמי שיטה נינהו ולית הלכת' כחד מנייהו וכתב ה"ר [יצחק] אלפס זצ"ל חומרתא דפילון פי' חוליא של בושם שמתקשטת בה להעביר מעליה ריח רע ועיקר פילון מלשון (פלילא) [בלולה] דפילא במשח ובערך חמר כתב פי' אחר כלי של זהב שממולין בשמים מעורבים כדמתרגם בלולה דפילא.
<h2>דף סג:</h2>
מתני' [ס"ג, ע"א] בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאים בהם [בשבת] ופי' רב יוסף דבירית תחת אצעדה עומדת פי' בירית היא אצעדה שתחת אצעדה שבזרוע עומד' בשוק להעמיד בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקה הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש [כלי] דומיא דטבעות הכלים דאמרינן טהורה בפרקין דלעיל ויוצאין בה דצורך לבישה הוא ומישלף ואחוויי נמי ליכא [למיחש] דלא מגליא לשוקה ואוקמה רב הונא למתני' דבירית נמי בשתים אלא שכשמטילים שלשלת ביניהם אז נעשו כבלים ושלשלת משויא ליה מנא לקבל טומאה משום דתשמיש אדם הוא ולא תשמיש כלי ואין יוצאין בהם דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלה לשלשלת לא מיגלי שוקא שהרי בירית במקומה עומדת והלכה כרב הונא דכי אתער בהו ר' ירמיה א"ל יישר וכן אר"י כלומר וכן שמעתי מר' יוחנן ומיכן התיר ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה [סימן ר"מ] לקשור לאשה רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקיים פן יפלו למטה ואע"פ שהרצועות אינם קשורות [בהן ואי קשורות בהן] א"כ למה אסר רבין לצאת בשתים טפי מבאחת ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם רבינו יצחק בר שמואל לצאת בהם ברה"ר דכיון שאין עליהם [אלא] בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי כמו [לקמן ס"ו, ע"ב] בני מלכים יוצאין בזגין שתקועין היטב וכמו [לעיל נ"ח, ע"א] זוג שבצוארו ושבכסותו והכבלים הוו כמו מלבוש.
<h2>דף סד:</h2>
מתני' בכבול ובפיאה נכרית בחצר פירש"י פאה נכרית קליעת שיער התלושה וקושרתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שיער וכבול היינו כיפה של צמר לכ"ע ולא איפליגו אמוראי אלא בכבול (דשריא) [דרישא] ובגמ' אמר רב כל שאמרו אסור לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית ופירש"י כל שאסרו חכמים בריש פרקין בר"ה חוטי צמר ופשתן וטוטפות ושאר השנוין במשנה שאסור לצאת בהם. [אסור לצאת בהם] לחצר ואע"ג דשרי לטלטלינהו דתורת כלי עליהן כדאמרי' הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור לצאת בהם לחצר דמרגלא ביה ונפקא ביה לר"ה. חוץ מכבול ופיאה נכרית שמותר לצאת לחצר כדתנן במתני' וטעמא מפרש לקמיה. ר' ענני בר ששון משמיה דר"י בר' יוסי אמר הכל ככבול. פי' לא נאסרו אלא לרשות הרבים אבל לחצר מותרים ככבול. פר"ח [דכרב קיי"ל דכותיה] קיימא מתני' וקיי"ל נמי הלכת' כרב באסורי והלכת' כסתם מתני' א"כ כל תכשיטין דאסורי בר"ה דילמא שלפא ומחויא אסירי נמי בחצר ככל אותם השנוים במשנה כדפרי' לעיל כל חד וחד בדוכתיה א"כ קשה על מה אנו סומכין שנוהגות נשים שלנו [היתר] בתכשיטיהם וה"ר יוסף זצ"ל כתב בתוספותיו בדקתי וראיתי ולא מצאתי שום היתר לנשים לא בטבעות ולא בשום תכשיט דאיכא למיחש לשלפא ומחויא ולא ידעתי על מה סמכו הראשונים שלא אסרו לנשותיהם לצאת בתכשיטיהם ובימינו כבר פשט היתר האיסור הזה בכל מקום ולא ישמעו ולא יאמינו להניח מנהג היתר שנהגו בה אבל סומכין אנו לומר הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ואפי' באיסורא דאורייתא כההיא דר"פ המביא כדי יין במס' ביצה [ל', ע"א] דמסיק אלא הנח להם לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' לא ולא היא ל"ש בדאוריית' ל"ש בדרבנן דהא תוספת יום כיפורים מדאורייתא הוא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי ואמרי' בירושלמי א"ר אלעזר כשם שמצוה לומר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ודבר זה אין כח בידינו למחות שיודעים אנו שלא יקבלו ממנו. הלכך אין לגלות ואין לפרסם האיסור כי ידוע שלא יקבלו ומי שיכול להזהיר ולהזהר תבוא עליו ברכה. ור"ת פסק הלכה כענני בר ששון דכי אמר הלכת' כרב באיסורי ה"מ לגבי שמואל אבל לגבי ענני בר ששון לא אשכחן דהלכתא כרב לגבי' ואי משום דסתם מתני' אתיא כרב וענני בר ששון משמיה דר"י בר (ששון) [יוסי] קאמר אפ"ה אפשר דהלכה כענני בר ששון דאשכחן בכה"ג בפרק השולח בגיטין [ל"ז, ע"ב] א"ר יהודה א"ר נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקינו רבנן [פרוסבול] לא שביק היתרא ואכיל אסורא כי אתו לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא ופריך ליה מסתם מתני' דפ' הכותב בכתובות [פ"ט, ע"א] דתנן וכן ב"ח שמוציא שט"ח ואין עמו פרוסבול הרי אילו לא יפרעו ומשני תנאי הוא דתניא המוציא שט"ח צריך שיהא עמו פרוסבול וחכ"א אינו צריך ומיתוקם רב כחכמים דברייתא ואפ"ה הלכתא כותיה משום דלא שביק היתר' ואכיל אסורא הכי נמי הלכתא הכא כותי' דענני בר ששון דהא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. מיהו אינה ראיה דההיא דהכותב מתוקמא [שם ע"ב] כרשב"ג ויחידאה הוא והו"ל [רב] כרבים דברייתא מיהו שפיר אפשר להיות כמו שפסק ר"ת דהלכה כענני בר ששון דהכל ככבול ודוקא לרה"ר אסור הא לחצר שפיר דמי וה"ה בכרמלית דשפיר דמי. א"כ לדידן דלית לן רה"ר גמורה דהא אינה רחבה ט"ז אמה ואין ששים רבוא בוקעים בה שרי אפי' ברה"ר וכך יש לקיים המנהג ואמרי' בירושלמי אם ראית הלכה רופפת צא וראה האיך הצבור נוהגין ואומר מורי ה"ר שמחה זצ"ל דאפי' להקל כדאמ' בירושלמי דפיאה פ"ז [הלכה ה'] כל הלכה שהיא רופפת ואי אתה יודע מה [טיבה] צא וראה האיך הצבור נוהג ואנן חמי צבורא דלא מפרשי פי' מעשר אלמא אפי' [לקולא] אמר וה"ר ברוך בר יצחק כתב בסה"ת והוספתי ליישב המנהג דאפי' למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר היינו גזירה אטו ר"ה ודוקא להו [דהוה להו] ר"ה גמורה אבל אנן דלית לן [רה"ר] שרי לדברי הכל עכ"ל הלכך עתה התרנו כל תכשיטין לנשים שלנו אפי' ברה"ר אבל דברים שאינן תכשיט כגון טבעת שיש עליה חותם לאשה או כגון מחט הנקובה וכל כיוצא בהם אסור דהא ברה"ר חייב חטאת ואנן נמי דלית לן רה"ר אסור.
מתני' יוצאה האשה במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגלגל מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפלה לא תחזיר. פי' מוך שבאוזנה שנותנת לבלוע ליחת צואת האוזן מרובה ותני רמי בר יחזקאל [ס"ה, ע"א] והוא שקשור לה באזנה ואמ' ר' יוחנן נפק ביה לבי מדרשא פי' במוך שבאזנו [שהיה זקן] והיתה לו צואת האוזן מרובה וחלוקים עליו חביריו פי' מפני שלא הי' קשור באזנו והיה יוצא בה לרה"ר ופריך והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ומשני ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י ר"י היה יוצא תחוב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה ורמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ועוד פי' לשון שני מיהו זה הלשון תופס עיקר. וכן נמי הא דתנן ובמוך שבסנדלה פירש"י שנותנת בסנדלה לתענוג ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה פן יפול ואתי לאתויי וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת אבל במנעל שלנו מותר לצאת בתבן או במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל דקיל למינפל ואפי' בשבת יכול ליתן תבן או מוך בתוך המנעל, ובסיפא דקתני ובלבד [שלא] תתן לכתחילה ובברייתא דתניא ואם נפל לא תחזיר לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה שנותנת בשבת בפיה שרוצה להוליכה במקום אחר דרך ר"ה ומערימה להוציאה בענין זה דהא ע"כ לא קאי אמוך שבנידתה שהרי ע"כ צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה עכ"ל וכ"פ רש"י ובלבד שלא תתן [לתוך] פיה פלפל וגלגל מלח לכתחילה בשבת דמחזי דקא עבדה רפואה בשבת ואם נפל מה שנתנה לתוך פיה מבע"י לא תחזיר לכתחילה בשבת דמחזי משום רפואה עכ"ל משמע מפירושו אבל מוך נותן לכתחילה אפי' בשבת באזנו ובסנדלו. ואמ' בירושלמי [ה"ה] ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעא מחזריתה בשבתא וגערו בו חביריו משום תכשיט ר' ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא וחבריה סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא משמע דלא אסור להחזיר אלא דבר שהוא מרפא דהיינו כפירש"י ואיכ' למימר דלא פליגי אל' במוך בהדי שמן אבל (בשמן) [במוך] לחודי' לכ"ע לא מרפ' ולהכי שרי להחזירו ולתנו לכתחילה אפי' בשבת ירושלמי [שם] א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו. בפלפל פירש"י פלפל ארוך שנותנת בפיה אשה שריחה רע וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת ומותר לצאת לאשה שריחה רע או (ל)איש שריחו רע בפלפל ארוך שבפיו וכן כובלת וצלוחית של פלייטון דחכמים דפטרי בכובלת ובצלוחית ואסרי מדרבנן דילמא שלפא ומחויא לדידן דלית לן ר"ה שרי לגמרי כדפי' ר"ת לעיל בשאר תכשיטין וצ"ע אם צריך ליתנן מערב שבת כמו גלגל מלח עכ"ל ואני המחבר אומר דנותנו אפי' בשבת דהא כובלת וצלוחית של פלייטון לאו לרפואה עבידי וכל דבר דלאו לרפואה עביד נותנו אפי' בשבת כדפרי'. ובמוך שהתקינה לנדתה פירש"י באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה וקשה לפירושו מפ"ק דתני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת ואוקמה רב (הונא) [המנונא] זב בעל שתי ראיות חייב בעל שלש ראיות פטור ופרכי' מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעיא ליה למבדקיה זב בעל שלש ראיות נמי מבעיא ליה לספירה לא נצרכה אלא לבו ביום ופריך והא מבעיא ליה כדי שלא יטנפו כליו פי' והוי משוי וחייב על הוצאתו והכי המסקנא דאצולי מטינוף חשוב א"כ איך יוצאה במוך כדי שלא יטנפו בגדיה והא זהו אצולי מטינוף ופי' ה"ר ברוך בר' יצחק בספר התרומה דנותנת המוך באותו מקום שלא יפול הדם על בשרה וכשיהיה על בשרה יסרט בשרה אבל שלא יפול הדם על בגדיה שלא יטנפו בגדיה אסורי דאצולי מטינוף אסור כדפרי'. וכתב ה"ר ברוך בר' יצחק בסה"ת דאשה שהיא נדה ורגילה לתת מאחריה בגד וקושרה לפניה ברצועות או בחוט (משיכה) [משיחה] ונותנה כדי שיפול דם נידותה על אותו בגד ולא יטנפו שאר בגדיה אסורה ללובשו בשבת וללכת בר"ה דמשוי הוא והא דעזרא תיקן דאשה חוגרת בסינר שרגילות הוא ללובשו. וכן פרק המצניע [צ"ב, ע"ב] דתנן אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין לפניה בין לאחריה חייבת משום חפץ אבל משום הסינר לא, י"ל אותו הסינר היה דרך מלבוש שהיה הבגד בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים ולא בשולים אבל אותה שאין בגד רק לאחריה אינו מלבוש ומשוי הוא ואסור עכ"ל.
מתני' שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר וחכמי' אוסרי' פירש"י שן תותבת נושבת בלחיים ממקום אחר והוא של זהב ר' מתיר לצאת בו וחכמים אוסרי' דכיון דמשונה היא משאר דילמא מחייכי עלה ושקלא לה מהתם וממטיא ליה בידה. ל"א שן תותב' של אדם אחר היתה ואהיתר דלעיל קאי ולאו אפלוגת' דר' ורבנן וה"ק בפלפל ובגלגל מלח שן תותב', ושן של זהב ר' מתיר כו' עכ"ל. ללישנ' קמא לא מבעיא ליה למתני שן שן ולל"ב אמאי שבקה ע"כ ושן תותב' בויו מבעי' ליה. [ס"ה, ע"א] א"ר זירא לא שנו אלא בשל זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר תנ"ה של כסף ד"ה מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים אמר אביי [רבי] ור' אלעזר ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי' לאחוויי ופר"ח וכן אלפס דהני שיטה נינהו ואין הלכה כאחד מהם הלכך בשן של כסף מותר בשל זהב ובשל אדם אחר שמא מותר כלשון שני דרש"י מיהו דוקא במידי דמיגניא ביה אתיא לאחוויי אבל מידי דמאיס הא ודאי לא אתיא לאחוויי כדאמר רבא לעיל גבי מוך שבנדתה.
<h2>דף סה:</h2>
מתני' פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת פירש"י זצ"ל פורפת כמו קרסים דמתרגמי' פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה ופריך בגמ' אהא דקתני ובלבד שלא תפרוף והא אמרת רישא פורפתן אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש"י והא אמרת רישא פורפת והאי ודאי לכתחילה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועי' דיוצאה בו בשבת הא תנא ליה רישא מדיות פרופות. סיפא דקתני לא תפרוף. אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראויה לטלטול עכ"ל. ירושלמי [ה"ו] מדיות יוצאות פרופות [וכו'] תני רשב"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל משמע דגם על האבן לא תפרוף לכתחילה מיהו בגמרא דידן שרי באבן וי"ל דירושלמי איירי באבן שלא הקצהו לכך מערב שבת ובגמ' דידן מיירי באבן שהקצהו לכך מערב שבת ולהכי שרי אבל מטבע אף על גב דהקצהו לכך אסור דמחזי כאלו רוצה להוליכו לשוק. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת פורפת על האבן אפי' לכתחילה בשבת יתן אבן בסרבלו משני צדדין לכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו ובלבד שהתקינו לאבן (ודוקא) [ויחדו] מאתמול ועל האגוז לכתחילה אבל על המטבע לעשות כן אסור לפרוף בשבת לכתחילה דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו למקום אחר ולא לצורך ללבוש סרבלו אבל אם כרך ופרף מע"ש אף על המטבע וכן הדין לבתי שוקיים מותר לכתחילה בשבת לתת בראשו אגוז ולכרוך שם הרצועה כדי למתוח בתי שוקים ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים עכ"ל. בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת פי' להוציאה לבנה קטן לאוכלו ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא.
מתני' הקיטע יוצא בקב שלו [דר"מ] ור' יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהם בשבת ונכנסין בהם בעזרה. פירש"י הקיטע שנקטעה רגלו. יוצא בקב שלו [עיין ברש"י שבאלפס] עושה לו כמין דפוס לרגלו וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו [ולכך] יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ור"י [אוסר] דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקקו בו כדי קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן טמא אבל אם אין לו [אלא] בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והו"ל כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנים לתוכו אבל שוקו אינו מטלטל אגב כלי. סמוכות שלו יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו. טמאים מדרס אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה. ויוצאין בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהם לעזרה דאע"ג דתנן [ברכות נ"ד, ע"א] לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגל הן עכ"ל והא דפי' דר"י אוסר דלאו תכשיט הוא ליתא אלא העיקר כדפר"ח ור' יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא ס' ס' כלומר ר' יוסי אוסר קסבר הקב של קיטע אינו חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ וה"ט דר"י דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ושמואל נמי ורב (יוסי) [הונא] הדרי ואוקמה למתני' הקיטע יוצא דברי ר"מ עכ"ל וכ"פ ר"ת כפר"ח וקיי"ל כר"י ואסור לצאת בו. וקשה אמאי אוסר ר"י לצאת בקב והלא מנעל הוא וגם אמאי חייש דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר הא אינו יכול [לילך] בלא הוא ועוד אמאי אינו טמא מדרס והלא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ העשוי כמין רגל של עץ ויכול ללכת בו כיון שאין לו כ"א רגל אחת קטועה לכן מפרשים רבותינו דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועשה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו וסמוכות דהיינו מקלות שנשען ונסמך עליהם אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך השתא הכל מיושב דלפי פירש"י דפי' סמוכות היינו עור שעושה לשוקיו וכשנקטעו שתי רגליו אתי בגמגום. הלכך יש מיכן ללמוד ולהתיר ללכת בשבת במקלות שנשען עליהן כשהוא חיגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות בסמוכות שלו דהיינו מקלות ולא פליגי ולד"ה יוצאין בהן בשבת דליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו. ראיה לדבר דתנן בסיפא דמתניתין כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה ופי' רש"י יש קיטע שכווצו ויבשו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול ללכת ועושה כמין כסא נמוך ויושב וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור [לו מאחוריו]. סמוכות של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהם בשבת רבותי אומרים מפני שאינם צריכים לו כל כך ולא נהירא לי האי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בו בעזרה דמנעל הוא עכ"ל הא למדת דלא אסיר לצאת אלא בסמוכות שלו אבל הספסלים שבידיו כדי לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת וה"ה במקלות. ומיהו ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל מפרש בענין אחר הקיטע יוצא בקב שלו נקטעו שתי רגליו ועושה שתי סמוכות של עץ מה שקורי' שטולצ"י ובלע"ז אינקש ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכין והקבין שבראש שוקיו הם שלא יבחינו בנ"א שנקטעו רגליו אלא כסבורין שמפני חולי הולך בסמוכין וגם כשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר כלל שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי. השתא אתי שפיר דר' יוסי אוסר לקבין לצאת בהם בשבת דילמא מפסיק ואייתו להו וגם טהורים מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כ"א על סמוכות שקשורין ביריכיו והשתא אין ראיה מיכן להתיר לחגר ללכת במקלות. מיהו מסיפא דמתני' איכא ראיה להיתרא כדפרישי' לעיל. והזקנים שנשענים על המקלות הואיל ויש בהם כח ללכת בלא מקלות ואינם מוליכים אותם אלא ליישר הליכתם אסורי' לצאת בהם בשבת (כדתנן) [כדתניא] מקל של זקנים טהורה מכלום ופירשה רבא למתני' משום דלתרוצי סוגיא עבידא ופירש"י לתרוצי לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה משום שרגליו ושוקיו רותתות (אלא) [ולא] לסמיכת כל גופו עכ"ל הלכך הואיל ואינם צריכים לו כ"א ליישר הדרך בעלמא הוי כמשוי הוא בידם ואסור.
<h2>דף סו:</h2>
מתני' לוקטמין טהורין ואין יוצאי' בהם מאי לוקטמין א"ר אבהו חמר' דאכפא פירש"י חמור (דבישא בכפים) [הנישא בכתפים] הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובפר"ח חמרא דאכפא מי שידיו קצוצות עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי עכ"ל ורב פפא אמר קישורי פירש"י זצ"ל אשקינא שמהלכים בהם במקום טיט והיינו מה שאנו קורין שטו"לצי רבה בר"ה משמי' דעולא אמר פרמי פירש"י טלמיישא הנקשרת על הפרצוף להבעית את הבנים קטנים והיינו מה שאנו קורין קרבושק"א ובפר"ח פי' פרמי יש מי שאומר חתיכה של בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיה' מתרפטות עכ"ל הלכך ככולהו אמוראי וככולהו פירושאי קיי"ל לאיסורא ובכל אלו אין יוצאין בהן בשבת.
מתני' הבנים יוצאים בקשרים. ואוקימנא בגמ' דהיינו כי הא דא"ר אבין בר הונא א"ר חמא בן גוריא בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה של ימין וקושר לו בשמאל אר"נ בר יצחק וסימנך תפילין וחילופא סכנתא פרש"י געגועין ברמור"ש מגעגע עליו ואין יכול ליפרד ממנו. וחילופא סכנתא שמגעגע יותר מדאי. ובפר"ח בן שיש לו געגועין על אביו יש מי שאומר כי כשיגדיל עצב הבן במיתת אביו נוטל רצועה ממנעל אביו הימין וקושרה בשמאל הבן ואומר שמשקיט לבו ואם יחליף אומר שהוא סכנה. תנו רבנן יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר"מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר בר שלמייא משמיה דאביי והוא דאיכווין ותקל בעי אביי משקל דמשקל מאי תיקו פירש"י והוא דאיכוין ותקל שנמצא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שחסרו ממנו או הוסיפו עליו [ע"כ] לשונו ופר"ח משקל דמשקל עלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין יוצאין בה בשבת.
<h2>דף סז.</h2>
מתני' יוצאין בביצת חרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר"מ וחכמי' אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי. ביצת חרגול עבדי להו לשיחלא כאב האוזן ובפר"ח פצע האוזן. ושן שועל עבדי לשינתא דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים. מסמר מן הצלוב עבדי לזירפא פי' רש"י נפח המכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא בפר"ח זירפא ענביתא. ירושלמי ר' אבהו בשם ר"י כל שמרפא אין בו משום דרכי האמורי.
<h2>דף קכא.</h2>
מתני' בפ' כל כתבי הקודש נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה פירש"י רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות. הלכך מיכן ילפי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דהאי כיבוי לא אסור אלא מדרבנן שאין מכבה כדי לעשות פחם ואילו לא נדלק מעולם הוה ניחא ליה וכל כי האי גונא לאו מלאכה דאורייתא היא כדמוכח סוגיא דבמה מדליקין [ל"א, ע"ב] וההיא פרק כל התדיר [צ"א, ע"ב] גבי הא דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים כו' ועוד ראי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דתנן פ' שואל [ק"נ, ע"א] לא ישכור אדם פועלין בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור פועלים ופריך בגמ' פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו א"ר פפא חבירו עכו"ם מתקיף לה רב אשי אמירה לעכו"ם שבות. הא למדת דאסור לומר לעכו"ם שישכור לו פועלים אע"ג דלשכור פועלים בשבת מדאורייתא שרי דמה מלאכה היא זו דאף ע"ג דדרשינן דיבור אסור הרהור מותר ההיא אסמכתא בעלמא הוא ועוד ראיה מפרק הדר [ס"ז, ע"ב] גבי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה א"ל (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי ליה א"ל אביי בעינא לאותובי ליה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן דאורייתא מותבינן תיובתא והדר ניעבד עובדא דרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר מאי בעית לאותובי למר א"ל הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות מה הזאה אינו דוחה את השבת אף אמירה אינה דוחה את השבת א"ל לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה בין שבות דלית ביה מעשה. הא למדת דבאיסורא דרבנן נמי אמירה לעכו"ם שבות דהא עירובי חצרות דרבנן הם ורב יוסף נמי דשני ליה בין אית ביה מעשה ללית ביה מעשה ולא שני ליה בין דאורייתא לרבנן שמע מינה דלא שני לן באמירה לעכו"ם בין דאורייתא לרבנן דתרוייהו אסירי ואביי דאותביה מהזאה ולא אותביה ממתני' דכל כתבי הקודש דאין אומרים לו כבה משום דניחא ליה לאותובי ממצוה אמצוה ועוד ראיה דאמרי' פ"ק דגיטין [ח', ע"ב] דהקונה שדה [בסוריא כקונה] בפרוורי ירושלים אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת דאע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל ל"ג רבנן ופי' ר' יואל בר יצחק זצ"ל דבכתיבת עכו"ם איירי כדפרישית במלאכה דהכותב [סימן ע"ו] דלא אסירה כ"א מדרבנן וכן ראיתי כתוב בשם ה"ר יהודה אפ"ה דוקא משום ישוב א"י שרי הא לאו הכי אסור לומר לעכו"ם אע"ג דלא אסיר כ"א מדרבנן. וההיא דפרק השוכר את הפועלים בב"מ [צ', ע"א] איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש והתם לא אפשיט והשתא אמאי הלא גבי איסור שבת אף באיסורא דרבנן דלית ביה אפילו לאו אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דלאו דאוריית' וי"ל דה"ק ה"מ לענין שבת דשייך בו איסור סקילה (במלאה) [במלאכה] דאסירא מדאורייתא לכך החמירו אפי' באיסורא דרבנן דידיה אבל גבי חסימה וכיוצא בה דלית אלא לאו גרידא ואינו יכול לבוא לידי איסור סקילה לא גזור אאמירה לעכו"ם או דילמא ל"ש. מיהו איני יודע אמאי מספקא ליה בלאו דחסימה דמ"ש מחולו של מועד דאמר בפרק מי שהפך [י"ב, ע"א] כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעכו"ם ועושה כל שהוא אינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה והתם ליכא כי אם אסורא דרבנן כי מלאכה בחוש"מ מדרבנן הוא דאסור כדאמר בירושלמי [מי שהפך הלכה ג'] א"ר אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור לשקול בליטרא והתרתי שיהו עושי' מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו בשר בכור לשקול בליטרא אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו מלאכה בחוש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ואינון אכלין ושתון ופוחזין וקראי דמייתי בגמ' דידן אסמכתא בעלמא נינהו. הלכך אם באיסורא דרבנן בעלמא אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דאוריית' היא. וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות כך רמיזה לעכו"ם בשבת נמי שבות כדפרישית בהלכות ערב שבת [סימן ל"ו] גבי ההיא דאמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב ופירש"י זצ"ל עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדי' שרי עכ"ל התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת ודאי אסיר. ואמירה לעכו"ם מע"ש שיעשה העכו"ם בשבת איני יודע אי אסור אי לאו דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא יביא עצמו לידי שיעשה ובע"ש לא שייך למיגזר או דילמא לא שנא וה"ר ברוך בר' יצחק כתב בסה"ת ואסור לומר לעכו"ם בערב שבת עשה האש בשבת או להדליק הנר אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו או לשפחתו למה לא עשית האש ולא הדלקת הנר בשבת שעברה אע"פ שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה עכ"ל ואיני יודע דכשידליק הנר או יעשה האש לצרכו שאסור ליהנות ממנו.
וקיימא לן דאמירה לעכו"ם שבות אפי' במקום מצוה וראיה לדבר גבי לוקח בית מעכו"ם בירושלים דאומר לעכו"ם וכותב עליו אונו ואפי' בשבת משום ישוב א"י ודוקא בכתיבת הגלחים שאינה לא דידן ולא יונית דלא אסירא כי אם מדרבנן ולהכי שרי למימר לעכו"ם משום מצות ישוב א"י אבל אי הוה אסירה מדאורייתא כגון אי הוה כתב דידן או כתב יונית אז אסור למימר לעכו"ם לכתוב עליו אונו כדפי' ה"ר יואל מבו"ן על פי ירושלמי [פי"ב הל' ג'] ועוד ראיה מההיא דפ' הדר [ס"ח, ע"א] גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אמר להו רבא לישייליה לאימיה אי צריכא לאחומי ניחמו לי' אגב אמיה א"ל רב (שרבייא) [משרשיא] לרבא אימא קא אכלי תמרי כו' והת' ע"כ קודם המילה קמיירי דאי לאחר המילה (הלא) [בלא] אגב אימיה הוה שרי לאחומי ליה דהא מסוכן הוא אלא ודאי ביום המילה קמיירי וקודם המילה דהו"ל לצורך מצוה אפ"ה דוקא אגב אימיה שרינן ליה להחם משום שהיא מסוכנת ופי' רש"י לא שרי' למימר לעכו"ם אפי' לצורך המצוה כגון הכא לצורך המילה. וש"מ דאמירה לעכו"ם שבות אפי' לצורך המצוה במלאכה דאסירא מדאורייתא. ואף ע"ג דאיכא לדחות ולפרש הסוגיא בע"א דודאי ע"י עכו"ם שרא רבא אפי' שלא אגב אמו הואיל וצורך מצוה הוא אלא הא דקאמר ניחמו ליה אגב אימיה היינו להתיר לישראל גופו להחם אגב אמו קאמר דסבר לה כמר זוטרא בפרק מפנין [קכ"ט, ע"א] דמר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת ומסיק התם עד מתי פתיחת הקבר אביי (משמיה דרב יהודה) אמר שלשה רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה ואמרי לה שלשים, הא למדת דרבא שרי לחלל עליה את השבת כל שלשים הלכך רבא לטעמיה ועל ידי עכו"ם לצורך מצוה אימא דשרי אפילו לא ע"י אימיה והשת' אין מכאן ראי' לאסור אמיר' לעכו"ם במלאכה דאוריי' במקום מצוה מיהו הא לא נהירא למימר דפליג רבא אנהרדעי ועביד עובדא הכי דהא קיימא לן כנהרדעי, מיהו בפר"ח משמע לכאורה דפליגי ואפי' אם נאמר דסבר רבא כנהרדעי אפ"ה נוכל לומר דרבא ע"י ישראל איירי ולא ע"י עכו"ם ושבעה ימי' דחיה מעל"ע קאמר דהויא עובדא דרבא תוך שבעה דמודו נהרדעי דמחללין עליה את השבת מיהו כ"ז נראה דוחק אלא נראה כפירש"י ופר"ח דרבא ע"י עכו"ם קאמר ולא פליג אנהרדעי. והילכך יש מיכן ללמוד דאסור למימר לעכו"ם בשבת לעשות מלאכה בשבת אפי' לצורך מצוה אבל מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דלא אסירא כי אם מדרבנן לצורך מצוה כדפרישית לעיל גבי אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת וראיה לדבר מפ' הדר [ס"ז, ע"ב] גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דאמר להו (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי דהתם לא הויא כ"א איסורא דרבנן דעירובי חצרות דרבנן נינהו להכי שרינן למימר לעכו"ם לצורך המצוה.
וכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונ"א חמשה פרסאות ושלחו לבונ"א לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו להם מקולוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מיד מבעוד יום גדול לבונ"א אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר ה"ר יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן עם תלמידים שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לעכו"ם שיטול מעצמו להם אתרוג כי ההוא ינוקא דאישתפוך וכו' עד א"ה אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה אלמא דבמקום מצוה דאישתפוך חמימיה דהיינו שבות דאמירה שרי הכא נמי מצוה ואיכא אונס. וכתב ר' יצחק מפס פרק ר' אליעזר אם לא הביא כלי אשכחן בה"ג היכי דמייתי איזמל מע"ש ואיגנוב או איפגום [מקמי מילה] שרי למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי אזמל אחר כההוא דאשתפוך חמימיה כו' עד ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה כו' דהא מר לא אמר לי' לעכו"ם אחים ליה (וענינא) [ועיינינן בהו ואשכחינן] דלא מילים דסמכא נינהו ומגופיה דהאי עובדא ילפת דאסור למימר ליה לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך רה"ר מדאמר דהא מר לא קאמר ליה לעכו"ם זיל אחים ליה והאריך מאוד ר' יצחק בספרו אך זה פי' בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה היא המעשה (כדכתיב ששת ימים) [כדאמרי' לששת ימי] המעשה ומזה נתבאר דאסור לו למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך רה"ר והאי דכתב בה"ג טעותא הוא ולא תסמוך עלה ועתה אפי' לפי דברי ר' יצחק מפסי לא אסי' למימר לעכו"ם אלא במקו' שיש איסור' דאוריי' כגון מרה"ר לרה"י אבל תחומין דרבנן נינהו ושרי ובשאלתות פ' ואלה שמות אינו מפרש כר' יצחק מפסי. ובזה מגמגם לבי דגרסי' ספ"ק דעירובין [י"ז, ע"ב] תני ר' חייא מלקין על עירובי תחומין דבר תורה והקשה רבי' יצחק מפסי והא לא קיימא לן כר"ע דאמר תחומי' דאורייתא ופירק אשכחן בגמ' ירושלמי [בכל מערבין הל"ד] דגרסי' הגע עצמך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים מחוורין הן ר' שמעון בר (כרפסא) [כרסנא] אין לך מחוור מכולן אלא י"ב [מיל] כמחנה ישראל נמצאו תחומי שבת מהן דאורייתא ומהן דרבנן (נמצאו) מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב מיל פלוגתא דר"ע ורבנן ומצינו מלקות מדאורייתא לכ"ע ע"כ יסודו. ומצאתי בפרק כיצד מעברין בירושלמי [הלכה ד'] ר' אחא אמר אין לך מחוור מכולן אלא תחום שבת י"ב מיל כמחנה ישראל ונ"ל דיש ראיה מגמ' דידן פ' אמר ר' עקיבא מנין לפולטת בגמ' [פ"ז, ע"א] רבא אמר ששי לחנייתן ר' אחא אמר ששי אף למסעות וקמיפלגי אי אפקוד במרה אתחומין ומשמע התם דלרב אחא איפקוד אתחומין והיינו ר' אחא דירושלמי. אלמא דתחומין דאורייתא ואפי' רבא לא פליג דודאי בסיני נצטוו על התחומין אבל לא במרה ומאחר דתחומין דאורייתא אסיר ליה למימר לעכו"ם להוליכו חוץ לתחום ושמא ההיא ברייתא ר"ע דאית ליה תחומין דאורייתא והאי דאמר במסקנא א"ר פפא ת"ש ויסעו מאלים גו' ואותו היום שבת היתה האי תנא סבירא ליה דלא איפקוד אתחומין במרה וכי תימא מאי דוחקי למימר דהויא ברייתא דששי בחודש לר"ע אבל לרבנן אפי' תחומין די"ב מיל לית להו משום דקשה לי הא דאמרי' פ' בכל מערבין הלכה נתגלגל חוץ לתחום בגמ' [ל"ו, ע"א] קשיא דר"י אדר' יוסי א"ר הונא בר חיננא שאני [טומאה] הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאוריי' היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ואי ס"ד דתחומין די"ב [מיל] דאוריית' א"כ יש לו עיקר מן התורה מאי שני ליה וי"ל כיון שאינם כתובין בפירוש תחומין בתורה כמו טומאה אין לו עיקר מן התורה קרי ביה. ונראין הדברים כך (כי) [כדי] להשוות הירוש' והבבלי. ויש לתמוה לפי' רבי' יצחק מהא דאמר בכמה דוכתי בלוקח בית בארץ ישראל כותב עליו אונו ואמרי' אומר לעכו"ם ועושה והיינו שבות דאית ביה מעשה הוא ושרי ופי' ה"ר יואל מבון דבגופו שלהם היו כותבין והוא מלאכה דרבנן כדפרי' לעיל. מיהו בספרים שלנו גרסי' בההיא דפ' הדר נימרו ליה ונייתי ליה ולא גרסי' אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה. ויש הלכות גדולות דמשמע בהו אפי' איסורא דאורייתא שרי ע"י עכו"ם לצורך המילה שפירשו דנימא ליה לעכו"ם דליתי מגו ביתא אפי' דרך רה"ר ויש לפרש לפי דבריהם דהאי עובדא הוה לצורך המילה אבל עובדא בתרא הוה לאחר המילה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד היטב וכמ"ש רש"י (התחים) [דנחים] ליה עכו"ם אגב אימיה, את"ל דנחים ליה אפי' ישראל קאמר נוקמה קודם המילה ולא ביום המילה אלא קודם לכן תוך שבעה של חיה שמחללין עליה את השבת כשאמרה צריכה אני. ויש רוצים להתיר מתוך כך לומר לעכו"ם להביא ספר בשבת דרך ר"ה כדי ללמוד בו כי היכי דשרו התם משום מצוה ואומר רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דאפי' לפי דברי ה"ג [אסור] ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת התירו לומר לעכו"ם אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומר לעכו"ם ועושה והא דשרינא לומר לעכו"ם לכתוב עליו אונו אפי' בשבת היינו משום ישוב ארץ ישראל ותו דבכתיב' דרבנן איירי כדפרי' לעיל. מיהו לא יתכן לומר דנחים ליה על ידי ישראל דאע"ג דצריכה היום ומחללין עליה את השבת מ"מ אסור להרבות בשביל הקטן מאחר דאין מחללין עליו את השבת וראי' לדבר דאמרי' במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ד, ע"א] בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות [ויש שתי גרוגרות] בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתי שתים מייתינן דחזו ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט קציר משמע דהא פשיטא ליה אם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד דשתים מייתי ולא שלש אלמא אסור להרבות אפי' במקום שאין מרבה במלאכ' ותו דאמרי' פ"ק דשחיט' חולין [ט"ו, ע"ב] המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אי ע"י עכו"ם קאמר ניחא דע"י עכו"ם שרי א"נ דוקא לצורך מילה דמצוה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבות. והא דתנן פ"ב דביצה [כ"א, ע"ב] לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה שרי להרבות בשביל רגליו ואמרי' נמי בגמרא [שם י"ז, ע"א] ממלא (אדם) [אשה] קדירה בשר אע"פ שאין צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד ההוא נמי שרי משום דאיכא מצות שמחת יו"ט לפיכך התירו שם חכמים להרבות.
